Unrelated Incidents

עושים עסקאות
Unrelated Incidents S01E06

“Sell your soul for complete control, Is that really what you need?” (Pink Floyd)
לי מסיימת להקיא קשת בענן ממרפסת דירתה של אלבה. אלבה וניאבה לא מתרגשות יותר מידי. רובינסון חושד שדבר מה מסתורי מתרחש, אולי ששד או פיה השתלטו על גופה של לי? אז הוא הולך לספריית בית תאצ’ר וחוקר טקסים לגירוש שדים ופיות. בדירה לי מקבלת שיחת טלפון מכבוד הלורד אסקרצ’ה, הוא מודיע שהוא ישמח להיפגש עם חברי הקבוצה ומזהיר אותם שישתדלו להישאר בחיים עם לפגישה שלהם ב-Grand Doolin Hotel.

בהתבסס על המחקר שלו הוא חוזר לדירה ומשליך מלח על לי בכדי להוציא ממנה את השד. היא בתגובה נבהלת וקיסם העץ שבידה גדל לרומח שכמעט משפד את רובינסון. לי בורחת בפאניקה במעלית בזמן שרובינסון רודף אחריה במעלית נוספת. ניאבה מחליקה במורד המדרגות על המעקה ומשתמשת בקסם פיית החורף שלה בכדי להחליק את המעקה לכדי מגלשה. לרוע המזל היא עדיין לא חזרה לשליטה מלאה בכוחות שלה והקרח הולך ומצטבר תוך כדי ירידה במדרגות. אלבה מתעכבת על ידי צלצול האינטרקום, זהו אריק, שומר האבטחה מלמטה ששואל אם אלבה מצפה לצמד האורחים שמחכים בלובי. לי יוצאת מהמעלית רק כדי לגלות שאחד משני האנשים במעילים הארוכים שעומדים במבואה שולף אקדח ומכוון לעברה!

הירייה מהדהדת ברחבי הבניין. בתגובה רפלקסיבית לי מתכופפת ומצמיחה שיח קוצני סביבה. הקליע מפספס. הדמות השנייה שולפת מאצ’טה בזמן ש-דינג! המעלית נפתחת ורובינסון יוצא, הוא משליך את המלח הישר לתוך הפרצוף של המתנקשים המסתוריים ומסמא אותם לרגע. אלבה עושה נחיתת נשר מחוץ לבנין ובתנועה מהירה משחילה קליע בעורף של המתנקש האוחז באקדח. אולם במקום רסיסי דם ומוח ניתזים לכל עבר גושי אקטופלזמה! זהו כלל לא בן אנוש אלה יצור מזומן מהשומכלום! היצור ששרד מנסה לברוח דרך יציאת החירום אולם כשהוא פותח את הדלת כדור שלג מתנגש בו והוא עף לכיוון השני. הוא מנסה להקריב את עצמו ולדקור את לי כנגד כל הסיכויים ומי שעוצר בעדו זה אריק, איש האבטחה ההלום, שמכה את היצור עם מחבט הבייסבול שלו.

רובינסון ואלבה מנסים לשכנע את אריק שמדובר רק בצילומי סרט (מאיפה הם קיבלו את הרעיון הזה?) ושהכול היה אפקטים מיוחדים.

הקבוצה מחליטה שלא בטוח להישאר בדירה ומנסים לצאת לכיוונו של המלון לפגוש את אסקרצ’ה. הם מזהים עוד צמד של יצורים בכניסה למלון אבל מצליחים להתגנב פנימה יחד עם אוטובוס מלא תיירים שוודים שהגיעו למשחק של קבוצת “הויקינגים”. מסתבר שהמשחק הסתיים בניצחון גדול והקבוצה מנצלת את המחסה והחביבות השוודית בכדי להתגנב פנימה. שם הוא הולכים לחדר ישיבות ופוגשים את הלורד אסקרצ’ה.

הלורד לא מסתיר סודות. כן, הוא בחר לערוך פגישה איפה שהוא ידע שיש סיכוי סביר שיתבלבלו בינו לבין נואבה. כן, הוא נתן את הכרטיסים לאופרה מתוך תקווה שהחבורה יפריעו לעסקה של פלורה והלקוח שלה. אבל היות והוא לא אמר או גרם לאף אחד לעשות משהו אז הוא לא בחוב של אף אחד. כמו כן, הוא מספר לחברים שיש בתוך לי את זרע הקיץ (The Seed of Summer) אבל שהיא לא יכולה לשלוט בו כי המטה שמטרתו לשלוט בכוח לא נמצא אצלם (הם השאירו אותו בקופסה בתיאטרון). בכל מקרה הכוח הזה יעלם עם הזריחה (בעוד כשש שעות). ועד אז האויב של הקבוצה ינסה לחסל אותם בכל דרך אפשרית.

אסקרצ’ה מוכן לעזור למי שמעוניין תמורת מחיר. אלבה מסכימה והוא מעניק לה פגיון בעל להב מעוקל ויכולות קסומות. רובינסון לא מתעניין בכלי נשק אבל ברגע שאסקרצ’ה מציין ש"ידע הוא גם כלי נשק" אז רובינסון נכנע ומסכים לעסקה. היחידה שלא מוכנה לשום עסקה היא נואבה שמכירה את עולם העסקאות של חצר החורף שבו כולם עושים את מה שהם אמרו וכולם מגלים שמה שהם ביקשו לא היה מה שהם באמת צריכים.

לי מאוד כועסת על אסקרצ’ה (ומבואסת שהכוח הזה שהיא קיבלה יעלם עם עלות השחר). היא מנסה לתפוס את אסקרצ’ה עם ענפים שצומחים מכיסא העץ שלו אבל כשהכיסא קופא ומתפוצץ, תכל’ס כדי להיות אציל בחצר החורף צריך לשרוד את אלפי האצילים האחרים שרוצים את התואר שלך.

החבורה מחליטה לנסות ליצור קשר עם מר ויטל. המחזאי והשחקן הראשי במחזה שהם ראו מוקדם יותר בערב מתוך המחשבה שהם יוכלו לגלות דרכו יותר על הפרשה. הם מתקשרים אליו וקובעים פגישה במקום בטוח. הם מתכוון לפגוש אותם ב"מאורת הדרקון" חנות הקומיקס של ניו-דולין.

View
לי, שאלה שבועית

מאז אותו הרגע בלובי, כשהיא ראתה את השיח האדיר והצפוף נוצר לנגד עיניה, ובכוח רצונה בלבד, הידהדה במוחה של לי מילה אחת בלבד. “כוח”.

בזמן שהם חיכו לשעת הפגישה עם אסקרצ’ה לי נהנתה מאוד להשתעשע עם הכוח החדש שלה, ליצור פרחים ועצים וצמחים מטפסים, אבל בראשה רצו מחשבות אחרות לגמרי. מחשבות על כך שלעולם לא תהיה עוד חסרת הגנה, לעולם לא תאלץ לצפות בחבר טוב מת לנגד עיניה, לעולם לא תאלץ להרגיש שהיא עול על צוואר חבריה, ילדה קטנה ושבירה שצריך להגן עליה…
יש לה כוח, והיא הצליחה להגן על עצמה בעזרתו, מעכשיו הכול יהיה שונה.

שברגע שבו אסקרצ’ה אמר את צמד המילים “עד הזריחה” לי הרגישה שהאזניים שלה התמלאו מים, היא לא הצליחה לשמוע שום דבר שנאמר אחרי זה.

היא הבינה רק דבר אחד – הכוח שלה (שלה! היא מרגישה שהוא שלה!) ילקח ממנה. היא קיבלה טעימה קטנה של חופש, ועכשיו היא נאלצת לחזור אחורה, ולהיות חסרת הגנה.
היא הבינה רק דבר אחד, והיא ידעה רק דבר אחד. היא לא תיתן לזה לקרות, היא צריכה להיאחז בכוח החדש שלה בכל מחיר, ואסקרצ’ה, סוכן המכירות הנאלח הזה, הוא המפתח לכך.

View
ניאבה, שאלה שבועית

שוב אותן מניפולציות, מילים בתוך מילים שלא אומרות שום דבר. קיוויתי שלעולם לא אצטרך עוד לשבת ולהקשיב לזה. בני אדם הם פשוטים יותר. את לא צריכה להתאמץ כלכך כדי להבין למה הם מתכוונים. אם הם אומרים אמת אז זו אמת, ואם הם משקרים אז זה שקר. וגם אם טעית והאמנת למישהו, התוצאות לא יהיו הרסניות כמו עם בן פיות. לבני אדם פשוט אין מספיק דמיון כדי לדעת איך באמת לפגוע במישהו. איך לקחת את מה שבאמת חשוב.

View
These Humans Are Mine
שאלה שבועית

These Humans Are Mine

אלבה לא מפחדת מהלורד אסקרצ’ה. היא יודעת שאין טעם לפחד מכוח שנמצא מחוץ לשליטתך, מיצור שמסוגל למעוך אותך במבט. אלו החלשים, הנואשים, אלו שמתאגדים יחד, שמפחידים אותה. אסקרצ’ה, בחיוכו הנעים והילוכו המנומס, לא נראה מאויים אפילו כשהרופאה המטופשת מנסה עליו את כוחות הקיץ החדשים שלה.
ואז מגיעה ההצעה, שאלבה כבר ציפתה לה לפני כמה דקות, מהרגע שהבינה שאסקרצ’ה לא בא לבקש את עזרתם אלא להציע את עזרתו. הוא שיחק את המשחק הזה יפה. ניווט את דרכו אל מחוץ לתסבוכת הזו, וניווט אותם פנימה. הוא מסביר להם שהאתגר הגדול ביותר שלהם יהיה להישאר בחיים עד הבוקר. אלבה לא צריכה להביט בשעון על הקיר. שש שעות. שש שעות כדי להביס… צבא, היא יכולה רק להניח. כמה יקריבו האנשים שקנו את זרע הקיץ כדי להשיג בחזרה את רכושם הגנוב?
היא מביטה ברופאה המטופשת, שהמבט בעיניה הגדולות והטובות מדי נע בין אימה לחשדנות לאיבה בזמן שאסקרצ’ה מדבר. אלבה תוהה אם האחרים כבר הבינו שהדרך הבטוחה ביותר להציל את חייהם הלילה תהיה להקריב את לי. לעטוף אותה בעטיפת מתנה ולזרוק אותה בכיכר העיר עם פתק גדול “סליחה”. והם אפילו לא צריכים לעשות את זה. הם יכולים פשוט לעזוב. נייאבה, רובינזון, אלבה – אף אחד מהם לא יהיה בסכנה הלילה, לא אם פשוט יסובבו את הגב וילכו הביתה וישאירו את בת האנוש העלובה לגורלה. מה שיש בתוכה – זה כל מה שהם רוצים. אם אלבה והאחרים לא יהוו מכשולים בדרכם…
“איזה סוג של הגנה תוכל לתת לנו?” היא שואלת.
אסקרצ’ה מחייך. החיוך שלו נעים, כשל אדם שיודע שהוא ניצח. “סוגים רבים של הגנה. וגם… התקפה. כלי נשק, אני מניח, יהיו יותר לטעמך, גבירתי?”
נייאבה לחוצה. אלבה לא חושבת שאי פעם בשנות היכרותן הארוכות ראתה את נייאבה לחוצה. היא מזהירה את אלבה שלא לקבל את ההצעה. אלבה לא צריכה לשמוע את האזהרה. המשפחה שלה נהגה לסחור עם חצר החורף, בזהירות, בחשדנות, בחתימות חוזה ארוכות ומייגעות ומייסרות. ובדרך כלל הם הפסידו דברים יקרי ערך.
מה הדבר יקר הערך שאלבה תוכל להפסיד? אין לה נשמה. החופש שלה – כן, הוא יקר לה, אבל מה כבר עשתה בו במאות השנים האחרונות, מלבד לתעות בלי מטרה, מחפשת לשווא דרך להסיר את הקללה שלה, מתעלמת בהפגנתיות מהשאלה מה תעשה לאחר שתסיר אותה. תחזור למשפחה שלה, שגירשה אותה? לחברים שנטשו אותה לפני מאות שנים? אולי אפילו לבן האלמוות העלוב שהיתה מאורסת לו? לא. היא לא רוצה את כל זה עוד. היא לא שייכת לשם, והיא לא שייכת לכאן. ואם היא כנה עם עצמה, היא אפילו לא רוצה עוד להסיר את הקללה. היא רוצה למצוא דרך לשלוט בה.
היא חושבת על הרופאה המטופשת, שלא תשרוד אפילו את השעה הקרובה בלעדיה. ועל נייאבה, שכוחות החורף הפגועים והבלתי צפויים שלה לא יגנו עליה לאורך זמן. ועל רובינזון, שאולי יודע לכוון אקדח, אבל מעדיף לקבור את האף שלו בספר. כן, הם הצילו את חייה – עזרו לה להציל את חייה, היא מניחה, אבל זה לא משנה. לראשונה מזה זמן רב, אלבה מבינה, יש משהו שבאמת יקר לליבה. דבר יקר ערך שתוכל להפסיד.
“אני אקבל את העסקה שלך,” אלבה אומרת. “בשמי בלבד.”
וכשהיא סוגרת את ידיה סביב הפיגיון הארוך, המעוקל והמפותל, ומרגישה את הכוח בתוכו, היא יודעת שלא תתחרט על הבחירה, לא משנה מה יהיה המחיר. אף אחד לא יפגע בבני האדם האלו. בני האדם האלו שלה. טוב, בני האדם, ופיית החורף, שמביטה בה עכשיו בעיניים מבועתות. אלבה לא מפחדת מהעסקה שעשתה. היא מפחדת מהיצורים הנואשים, הצמאים לכוח, שבאים לתפוס אותם. היא מהדקת את ידה על הפיגיון החדש שלה. הקרב עומד להתחיל. היא מוכנה.

View
שאלה שבועית
What were you thinking?

בחרו אחד מהרגעים האפיים שעברו עלינו היום בסשן, ותארו מה עבר לדמויות שלכם בראש בזמן ש-

1. נלחמתם ברוצחי הפלזמה בלובי של אלבה.
2. ישבתם כולכם סביב שולחן עץ כבד מקשיבים לאסקרצ’ה.
3. חיכיתם בדירה של אלבה שתגיע השעה חצות (אוקי, פחות אפי).

אפשר לענות בשיר, ציור, סיפור או ריקוד מודרני.

View
מינגלינג עם שועי העיר, וארוחת ערב עם מינגלינג
Unrelated Incidents S01E05

המערכה הראשונה

חבורתנו העליזה (ללא לי, אשר נקראה לאירוע חירום ארנבי כלשהו) מגיעה ל- תיאטרון החדש, שם הם מקווים אולי לפגוש את אותה ישות מסתורית שככל הנראה מנסה להעסיק אותם, או לפחות להנות מה… רגע, מה בכלל מציג? אופרה? שיט. לא משנה.

בזמן קבלת הפנים שלפני שהאופרה מתחילה, ריין (בתחפושת קלה שלא מבלבלת אף אחד מהמלצרים חובבי הרכילות) ניגשת לאלבה ומנסה לגשש בקלילות איפה הן עומדות אחת מול השניה, בהנתן שמתישהו בעבר הלא מוגדר היה ביניהן קטע לא מוגדר. ריין מגששת, אלבה מטרפדת, וניאבה מוצאת את עצמה כלי ניגוח במחול העדין שביניהן. ריין מתרחקת, אבל נראה שפתאום הרבה אנשים רוצים לדעת מי אנחנו, אותם אנשים שמדברים עם מי שהיא בבירור לא ריין שלובשת של על ראשה ומשקפי שמש.

החבורה, בינתיים, מעוניינת בפרטים על מישהי אחרת – גברת בשמלה פרחונית, וריח פרחוני, ונוכחות פייתית בולטת של חצר הקיץ, שמסתובבת לה עם מלווה צמוד ומתיישבת בתא שצמוד לשלנו, הדמויות מתמקמות בתא שאליו קיבלו כרטיסים ומתחילות לצפות באופרה.

באופן מפתיע, האופרה – על פי פאוסט, של גתה – מרתקת מאד. לא רק התוכן שלה, על מלומד שמוכר את נשמתו אל השד מפיסטופלס (שמשוחק ע"י מר ויטֵל, שהוא גם הבמאי והמעבד של היצירה) אלא גם העיבוד עצמו, שמרגיש כאילו הוא משלב בתוכו אלמנטים על-טבעיים אמיתיים, לא רק בתוך העלילה – הטקסים שפאוסט מבצע דומים יותר מדי לטקסים אמיתיים שרובינסון קרא עליהם. הפירוטכניקה על הבמה מרגישה לאלבה כאילו זומנה באמת מהשאול (או סתם יוצרה בקסם) והיא לא טריקים בימתיים, ואם כל זה לא מספיק, אז ניאבה מרגישה – גם ממרחק של האולם כולו – שהשחקנית שמשחקת את גרטשן, העלמה שמובטחת לפאוסט, קשורה גם היא לחצר הקיץ איכשהו. כל אלה ביחד מתחברים לאופרה אינטנסיבית ומרגשת. וכשיורד המסך על המערכה הראשונה של המחזה, כך נגמרת גם המערכת הראשונה של הסשן.

המערכה השניה

לי מצטרפת אל החבורה, וביחד הם מנסים להבין למה בעצם הם שם, מי נתן להם את הכרטיסים, ולמה. רמז לכך אפשר למצוא במתרחש בתא הסמוך, שם נראה שהגבירה הפרחונית מסיימת עסקה כלשהי עם אדון מבוגר – גם הוא עם בן לוויה בעל חזות מסוכנת – ומשאירה בידיו קופסת עץ מכובדת, מעוטרת בפיתוחי פרחים וצמחים.

עם סיום העסקה הגבירה יוצאת מהתא, אך רובינסון יוצא לדבר איתה, ואלבה מצטרפת, על כל צרה שלא תבוא (למרות שברוב המקרים, הצרה באה ממנה). הם מחליפים מילה או שתיים, אך הגבירה מזהה, כנראה, שנשלחנו לשם ע"י אותו מעסיק מסתורי, ומוסרת לו, דרכנו, שהוא הפסיד, והיא ניצחה. היא לא מפרטת מעבר לכך, אבל מצליחה להרתיע אפילו את אלבה בפרץ עוצמה בטרם מפנה לנו את גבה ונעלמת.

בחזרה בתא, לי, ניאבה ואלבה מטכסות עצה איך להשיג את הקופסה שהגבירה השאירה, או לפחות לראות מה יש בתוכה. אחרי שרובינסון מטיל וטו על ירי של חיצי הרדמה באמצע התיאטרון, לי וניאבה משתפות פעולה כדי להכניס את חומרי ההרדמה של לי לקוביות קרח והגנבתן לתא הסמוך. השומר שותה מהמשקה ונרדם, וזאת (בצירוף יציאתו של הקונה לשירותים) מאפשרת להגניב מבט בתוכן הקופסה. מה שכנראה, בדיעבד, לא היה רעיון טוב.

מה קורה? ובכן, הרבה. הקופסה מכילה זרע וענף, שניהם קשורים לחצר הקיץ ומהווים, כנראה, כלי נשק עוצמתי לערער את האיזון הקיומי של לכיוון של הירוק: לי מוצאת את עצמה עם הזרע ביד בלי מושג ממש איך הוא הגיע לשם, ניאבה מתחילה לעלות באש, והיסודות של בנין התיאטרון כולו, שרק נחנך לפני שנים בודדות, מתערערים בזמן שכל דבר עשוי מעץ, גם מעובד, מתחיל פתאום להתעורר ולפרוח. התיאטרון מתפנה במהירות, לא לפני שאנחנו טובלים את ניאבה בגיגית קרח.

הבנין כולו מתערער ומתכסה בחורשה קטנה שלא היתה שם קודם, אפילו שבחדשות מצליחים, כמובן, למצוא הסבר פסוודו-הגיוני למה שקרה שם שלא כולל כוחות מהמעבר. עם קריסתו של ערב הבכורה של האופרה (ובכיו של הבמאי, מעבד והשחקן, ויטל, שיושב על מדרגות התיאטרון ההרוס), יורד המסך גם על המערכה השניה של הסשן.

המערכה השלישית

החבורה מתקבצת לה בדירתה של אלבה כדי לתת לניאבה זמן להתאושש, כמו גם הזדמנות לאכול משהו. אלבה מזמינה את השף הפרטי שלה, פינגפינג, שיבוא ויכין אוכל לאורחים. (ראוי לציין בשלב זה, כפי שלי גילתה תוך שיחה קצרה, שפינגפינג אינו השף הפרטי של אלבה, וגם שמו אינו פינגפינג. שמו מינג לינג, והוא שף במספר מסעדות פאר בעיר וגם באותו בניין כמו אלבה, והוא מגיע אליה לבשל כשהיא מבקשת מתוך רחמים, בעיקר, על אורח חייה הריקני והבודד, כפי שהוא רואה את זה).

נושא התיאטרון המתפוצץ מתקשר עכשיו באופן ישיר למעסיק המסתורי, ולכן עולות ספקולציות על זהותה של הגבירה הפרחונית שנתנה מה שנראה כמו כלי נשק שמתאים בדיוק לארגון הטרור של הירוקים. קצה החוט הראשון כדי לברר את זהותה הוא אנשי הצוות של ההפקה, וספציפית השחקנית של גרטשן (ששמה, כך מסתבר, פרינטמפס – “אביב”, בצרפתית ואולי בשפות אחרות), אשר אושפזה בבית החולים במצב קל.

בעזרת ג’רי, הידיד של לי מבית החולים (Yo), הם מתגנבים פנימה ובאים לדבר עם פרינטמס, שמספקת פרטים מאד מעניינים, בראש ובראשונה שהגבירה הפרחונית נקראת פלורה (כמובן), והיא היתה הפטרונית של ההצגה, וגם מספקת לנו מס’ טלפון של ויטל. אבל השיחה נהיית מעניינת יותר כשפרינטמפס פתאום מסתכלת אחרת על לי, ומתחילה להתייחס אליה כאילו היא באת כוחה של פלורה, ואולי בת-פיות בעצמה, מה שמבלבל את לי וגורם לרובינסון לתהות ולחשוד.

אחרי בית החולים רובינסון הולך לחקור קצת ב בבית תאצ’ר, אבל ניאבה מחליטה להתעמק קצת יותר במה שעובר על לי, בתהיה שאולי הזרע השאיר עליה חותם פיות. היא לוקחת את ידה של לי בידה ומתעמקת בהילות שעליה, מרכזת את עוצמתה הנסתרת – ומפסיקה כשלי לפתע צורחת, רצה למרפסת ופותחת את פיה – ומקיאה קשת בענן לאורך השמיים של ניו דולין.

וכך מסתיימת המערכה השלישית.

View
מאבדים את קור הרוח
Unrelated Incidents S01E04

המפגש מתחיל כאשר צמד החברים רובינסון וניאבה מחליטים להיכנס לתוך משרדי Babel Fish בעקבות האדם המסתורי שהיה אחראי לתקוף אותם באמצעים קסומים. רובינסון מפעיל את קסמיו על המזכירה ומנסה לעבור בנונשלנטיות דרך הדלת. הוא נכשל נוראות בגלגול ולא רק שהמזכירה בוהה בו אלא גם הדרך נחסמת על ידי התוקף המסתורי שמחזיק בידו פלאפון.

מצידו השני של אותו פלאפון אלבה מרימה את השפופרת בזמן שהאדם (שמזהה את עצמו כאריאל) אומר לה שהיא והעמיתים שלה שמנסים להתגנב מוזמנים לשיחה. היא מיד מצטרפת. כולם מתיישבים בחדר הישיבות של באבל-פיש ואריאל מנסה להבהיר לחבורה בדרמטיות שהם חברת הקישור היחידה בעיר ושאין מקום למתחרים. ושהוא לא יהיה שמח אם הם יתערבו שום כמו במקרה של אסקרצ’ה. רובינסון מנסה להתחכם ולהעמיד פנים שהם יודעים מה זו חברת קישור, אלבה מעוצבנת ורוצה לפתוח לאריאל את הראש ונואבה מצליחה לבלבל את כולם בזכות היות “מסתורית ואפלה”.

לי, מתעדכנת באמצעות ג’וני ויוצאת מיד לכיוון הבניין. המצב מחמיר יחד עם העלייה ברמת העצבנות כאשר אלבה משליכה סכין שמעופף דרך החלון בנסיון להבהיל את אריאל, הוא בתגובה מנסה להמשיך לדבר איתן. לאחר מספר דקות אלבה כבר שולחת ידיים וכמעט חונקת אותו למוות. אריאל שולח יד לכיס ואזעקה נשמעת. אנשים מתחילים לפנות את הבניין בבהלה. האזעקה הייתה בעצם לי שטלפנה והודיעה על כך שהיא הטמינה פצצה בבניין. חברינו מתעשתים והולכים ל-Neutral Grounds שם הם מנסים להבין מיהו אסקרצ’ה ולהרגיע את הרוחות. לאחר מכן הם מחליטים ללכת לבית ת’אצר (שם עדיין מחכה לרובינסון ההזמנה למסעדה). הם עוסקים במחקר בזמן שאלבה יוצאת לסיבוב תעופה קל.

המחקר מגלה כי אסקרצ’ה הוא אציל מכובד מחצר החורף. נואבה מזהה את השם לאחר שרובינסון מוצא פרטים נוספים. לי לא יודעת איך לעזור אז היא מתקשרת למלונות. אחרי עשרים ניסיונות היא מצליחה למצוא את המלון שהוא התאכסן בו אולם הוא עזב באותו הבוקר. היא משאירה לו הודעה. מתחרטת אחרי חמש דקות ומגלה שההודעה כבר הועברה הלאה. בחשש רב היא מנתקת.

אלבה טסה למשרד של באבל-פיש. היא מנסה לפתות את פקידת הקבלה מצליחה לשכנע אותה ללכת איתה למשרד אבל נתפסת כשהיא מנסה להרים לה את כרטיס העובד המגנטי. הפקידה הממורמרת בורחת בבכי. אלבה נוקטת בגישה היותר ישירה של לעוף פנימה ולהתעמת עם אריאל (ועם צוות האבטחה שלו שכולל “גורילה”, “האקר” ו"מומחה"). באופן מפתיע לכל הנוגעים בדבר אלבה הצליחה להתנצל ולנהל שיחה רגועה עם אריאל והיא חזרה.

רעיון חדש עלה בראש הקבוצה והם הלכו למשרד של ג’יימס, הבלש הפרטי. הם שיכנעו אותו להביא להם תמונות של מר אסקרצ’ה ממצלמות האבטחה של המלון שהתגלה כגבר מבוגר נאה עם מעיל ארוך, שיער לבן וצעיף לבן.

לאחר מכן כל החברים הלכו לדרכם ונפגשו שוב באולם ה-VIP של תיאטרון ניו-דולין החדש להופעה של “פאוסט” שהם קיבלו. בהמתנה לפני הכניסה הם הבחינו בריין – כוכבת הפופ העולמית של ניו-דולין. פה התברר שהיא מכרה ותיקה של אלבה.

View
אפור וסגול

סגול ואפור

היא הסתובבה בחלקים הגרועים של העיר בשעת לילה מאוחרת, עוקבת לשווא אחרי רמז קלוש ומפוקפק למכשף רב עוצמה שהיה אמור לחשוף את עצמו בחצות מדי ירח מלא ליד מגדל השעון המזייף. השעה כבר היתה אחת בלילה. לא היה שום מכשף. אלבה לא ידעה למה ציפתה לו בכלל.
היא היתה עייפה. ההמתנה, הציפייה, ההתרגשות, האכזבה. המעגל הזה נעשה כל חייה בשנים האחרונות. בניגוד למנהגה, היא החליטה לקחת את הטראם הביתה והתחילה ללכת ברחובות המוארים קלושות וריקים למחצה של קרוק-טאון.
היא זיהתה את הכנופייה מקצה הרחוב. ירוקים, חשבה. בדרך לזרוק זרעים בחצר האחורית של איזה איל הון עשיר, או אולי אפילו לשתול כמה עצים בכיכרות מרכזיות וצירי תנועה גדולים כדי להפריע לתנועה מחר בבוקר.
אבל הם לא לבשו ירוק. הם לבשו אפור. והשיער של המנהיג שלהם היה מגולח חוץ מכרבולת מגוחכת למדי במרכז ראשו, בצבע סגול. המחשבה הראשונה של אלבה היתה שהם לא מתאימים לכאן. המחשבה השנייה היתה שהם מסתכלים עליה, על בגדי המעצבים השחורים שלה, על המגפיים היוקרתיות. אפילו על משקפי השמש שנתלו מכיס המעיל שלה. הם ידעו לזהות מותגים. לזהות כסף.
מישהי חכמה יותר, או עם קצת פחות גאווה, או שהיה לה יום קצת פחות מחורבן, היתה בוודאי בורחת. אלבה לא היתה אף אחד מהדברים האלו. היא היתה במצב רוח רע, והמחשבה לתעל את מצב הרוח הזה לאלימות כלפי כנופיית גנבים מטומטמת קסמה לה מאוד.
הם התאספו סביבה, המנהיג חוסם את דרכה, שני האחרים משני צידיה. היא חייכה. “אפשר לעזור לכם, בחורים?”
הם גיחכו. המנהיג סקר אותה מכף רגל ועד ראש במבט מעריך. “נתחיל בארנק שלך. כרטיסי אשראי. תכשיטים. אם זה לא יספיק, אולי נחשוב על דרך אחרת שתוכלי… לעזור לנו.” גיחוך נוסף. ידו של המנהיג נעה לעבר כיס המעיל שלה, לעבר משקפי השמש. הוא לקח אותם והרכיב אותם מעל עיניו, מושך אותם מעלה כדי שינוחו על הכרבולת הסגולה שלו. אלבה הקפידה שלא לזוז, שלא לתקוף. היא הביטה בו, שלווה, רגועה, בשליטה מלאה. ואז, סוף סוף, ידו נשלחה לקרוע מעליה את הארנק שלה.
לא היה להם סיכוי.
טוב, אולי זו היתה הצהרה קצת יהירה מצידה. אם היו יודעים במי הם נלחמים, אולי היה להם סיכוי. הם היו שלושה בריונים חזקים, חמושים. אבל הם ציפו לבת אנוש צעירה ומבוהלת, לא לבת אלמוות מאומנת ומומחית בלחימה.
המנהיג וכרבולתו הסגולה היו הראשונים שפגשו את האגרוף שלה. ואז ברכייה למפשעה – היא חשבה שזה ראוי. היא תפסה את ידו של השני כשהושטה אל הסכין שלו, חטפה אותה ממנו, השליכה אותה הרחק. בלי נשק. בלי להרוג. זה היה חשוב. היא בעטה בבטנו. ידו של השלישי אחזה בכוח בכתפה והיא הדפה אותו ושלחה מרפק אל האף שלו –
ואז הרגישה את הכאב, את התחושה החדה המתפשטת מקצות אצבעותיה ועד שורשי שיערותיה. היא בהתה בהלם בידיה. האצבעות הארוכות שציפורניים שחורות בקצותיהן הבהבו, החלו להפוך לנוצות.
“לא!” היא צעקה, מבלי לדעת אל מי. “הם תקפו אותי! אני רק מגנה על עצמי!”
שום תגובה לא הגיעה, כמובן. אלבה לא ציפתה לתגובה. אבל היא דימתה שהיא שומעת את צחוקו של מרלין, הרחק מעליה, או מתחתיה, באדמה שבה היה קבור, או בתוך ראשה.
כאב מסוג אחר חתך דרך כתפה, חד ועמוק. היא הסתובבה אל המנהיג. היה סכין בידו. הוא ניצל את הסחת הדעת שלה. דם חם פרץ מהפצע. היא הסתובבה, מוכנה לחבוט שוב בפניו בידה הבריאה. היא הרימה אגרוף – ואז ידה צנחה. השינוי כבר החל. אם תמשיך, לא יהיה לה זמן לברוח, ועונשה יהיה ארוך יותר. חוסר הצדק להט בגרונה, צורב, אכזרי. הנסיבות היו חסרות משמעות בעיני הקללה שלה. הם היו אנושיים. היא פגעה בהם. העובדה שפעלה מתוך הגנה עצמית לא שינתה לאף אחד. לא היה עם מי לנהל משא ומתן, להתמקח ולהתווכח. הקללה היתה מוחלטת. הקללה היתה סופית. לא היו בה גוונים של אפור.
היא ריכזה את כל כוחותיה במכה אחת אחרונה, רגל לפנים אל אחד הבריונים שהחל כבר לקום, וידה הבריאה הדפה לאחור את המנהיג שכבר הניף את הסכין שלו שוב.
ואז השינוי השתלט עליה, בדיוק בזמן. היא הניפה כנפיים כדי להמריא משם, אבל שכחה את הפציעה בכנף שלה וכמעט התרסקה. היא ניסתה להשתנות בחזרה, אבל כמובן, לא הצליחה.
אם הכנופייה לא היתה המומה מהשינוי, היא לא היתה מצליחה לברוח, אבל הם רק בהו בה, ואחרי דקה ארוכה ומלאה בכאב מעוור אלבה הצליחה לבסוף להשתלט על כנפה הפגועה ולהתרומם לאוויר, מתרחקת מהסכנה.
היא חגה מעל ראשם עוד רגע ארוך, קוראת בזעם אליהם, אל השמיים, מקללת בקריאות חדות את שמו של המכשף שקילל אותה בקללה הנוראה הזו. לא היה מי שישמע, מי שיבין. בזמן הקרוב, ימים, אולי שבוע שלם, לא יהיה איש שיוכל להבין. התסכול והכעס והבדידות בערו בתוכה, כואבים אפילו יותר מהפציעה בכנפה
שלושת הבריונים קמו על רגליהם במאמץ, הביטו למעלה, מבוהלים ומזועזעים. אחד מהם זרק לעברה סכין, והחטיא אותה אולי בעשרה מטרים. הכרבולת הסגולה של המנהיג, הבחינה בסיפוק, היתה צבועה בכמה טיפות דם אדומות. ומעליהם נח כתם שחור מבריק. משקפי השמש שלה.
בפרץ נוסף של זעם, אלבה קישתה את כנפיה וצללה מטה. המנהיג זעק בבהלה והתכווץ, מתגלגל הצידה על צידו, אבל אלבה נהגה לצוד עכברים זריזים בג’ונגל, ותמרון קטן שכזה לא היווה שום אתגר עבורה. היא חטפה את משקפי השמש שלה, מנקרת תוך כדי את רצועת השיער הסגולה, ודאתה בחזרה מעלה. הבריון זעק, וכאב הקללה התפשט עליה שוב. היא העריכה שהוסיפה עוד יום או יומיים לעונשה, אבל זה היה שווה את זה. תחושות הניצחון, הסיפוק, האכזבה והכעס התערבבו אלו באלו, מבלבלות וחזקות, כואבות, עד שתודעת הנשר שלה לא הצליחה להתמודד איתן עוד, והיא נתנה לכולן לדהות והתמסרה במקום להנאה הפשוטה של התעופה מעל העיר, משאירה את כתמי האפור והסגול הרחק מתחתיה.

View
Mulberries

כששואלים אותי מה מזכירים לי הצבעים ורוד ושחור, תמונה אחת חזקה וברורה עולה במוחי – פירות ה- mulberries. הפירות הורודים-שחורים.

כשהייתי צעירה גדלתי בעיירה קטנה ומשעממת. מסביב לעיירה גדלו עצי mulberries. כשהיינו קטנים מאוד, בכל קיץ, יצאנו עם ההורים שלנו לקטוף את הפירות הבשלים ולהכין מהם ריבות ומשקאות.

כשהתבגרתי כמה מהחברים שלי התחילו… אני לא זוכרת מי היה זה שעלה על זה ראשון… איכשהו גילינו שאם אוכלים את הפירות בסתיו, לפני שהם מבשילים, ה- mulberries יכולים לגרום להזיות מטורפות. בהתחלה רק הילדים המגניבים עשו את זה, אבל מהר מאוד כולם התחילו לאכול את הפירות, במסיבות, בסופי שבוע, בכל הזדמנות… זה לא שהיה משהו אחר לעשות בעיירה הזו.
אני אף פעם לא ניסיתי, הייתי פחדנית מדי, שמעתי את החברים שלי מתארים את הצבעים והקולות, ותמיד רציתי להצטרף, אבל היססתי. כל העניין הזה נראה לי מסוכן, אבל לא מסוכן-מגניב, מסוכן-מסוכן., בדיעבד, אם הייתי אומרת למישהו…

בשנתיים הראשונות לא קרה שום דבר, אנשים אכלו את הפירות, ואז יצאנו לבלות, למחרת בצהריים כולם היו מתעוררים כמו חדשים.

בסתיו השלישי, כשהיינו בני 16… יצאתי עם בן, החבר הכי טוב שלי לשדות, לקטוף את הפירות החדשים… מרוב התרגשות, כיוון שכבר עברה שנה שלמה, בן אכל תוך כדי האיסוף. קטף ואכל, קטף ואכל, נראה לי שהוא אכל הרבה יותר פירות מכפי שהוא הכניס לתרמיל שלו, כי הוא סיפר לי סיפורים יפהפיים על כל החזיונות המרקדים שהוא ראה מול עיניו, שהגיעו לשיאים חדשים של התרגשות ואקסטזה. הוא שר ורקד לו בשדות, ופתאום עצר, התנדנד לרגע, מילמל שהוא לא מרגיש כל כך טוב, והתעלף.

רצתי אליו, הוא נראה כמו ישן, הצמדתי אוזן לבית החזה שלו, ושמעתי דופק קלוש שהלך והאט, והאט, והאט… קפאתי. רציתי לרוץ להשיג עזרה, אבל לא הייתי מסוגלת. המשכתי להקשיב לדופק שלו עד שהוא כמעט ולא נשמע, ואז התחלתי לצרוח לעזרה, תוך כדי שאני מנסה לסחוב אותו בחזרה לעיירה…

אני שונאת mulberries…

View
מי עוקב אחרי מי? התעלומות מעמיקות.
Unrelated Incidents S01E03

Our group of mismatch still sit at The Hanging Gardens restaurant as the swirling mass of fried shrimps manifest itself into two distinct shapes: a penguin like creature and a mongoose. Each tried to grab on of the piece of papers given to the group by the lawyer So-On on behalf of their mysterious and thankful benefactor.

The group reacts in a ruckus of throwing chairs and knifes. Lee barely escapes a fleeing mongoose while the shrimps in Robinson bag form a crab like creature and try to escape with the Shadow Shaman book. Nieve freezes one creature while, Robinson grabs another and Alba impales it. Lee throws a chair at the decorated aquarium on the side of the room and the whole place becomes wet and full of fish. Using a clever move, Nieve slide one of the creatures over the flowing waters to neutralize the magic that binds it.

The papers turn out to be a thank you letter:
Mystery_Letter.png

And tickets to New Doolin New Theatre for the plat “Faust” (as part of the German Culture Month):
Tickets_to_Faust.png

The party decides to head out to the address indicated at the invite. But before that Alba stop at her house and arm herself to the teeth and Lee stops at her place and take her med kit. The house at Gator road turns out to be a warehouse. Inside lies a potted plant similar to a Kumquat of unnatural origin with five fruits. Lee feed an ally cat that tell her that a man brought the plant this morning while another man came later and “pee on the door like a dog”. Lee checks and discovers a hidden camera mounted in the door equipped with a transmitter. Apparently, “like a dog peeing on the door” meant marking a territory in some way.

The group relocates to an abandoned gravel parking lot nearby to have a better environment to ambush the surveillance on their tracks. Their efforts are rewarded and a man name James in a black van marked as “Rad Radio Repairs” pulls over. Alba and Robinson have a nonchalant conversation with James that confesses to have been sent to scout the location by a company named “Babel Fish Technologies” from the Silicone Jungle – New Doolin hustling technology center. The party split: Alba escort Nieve to her shift at The Far Side while Robinson crashes on the couch at Lee’s apartment.

At the morning the group meets at Chrome cafe, a Hi-Tech clientele oriented coffee shop. Klaus, the owner, keep all the stainless steel décor shining and the place is decorated to show that its German culture month. Klaus serves regardless of what you order but as what he thinks you need.

A Babel Fish employee walks in and Lee interacts with him and steals his employee badge. A visit to the company offices discovers that Babel Fish deals with communications and the group leave a note saying that “We know you’re following us” with Albas phone number.

Robinson and Nieve stakeout the lobby (as Lee and Alba go to work) and discover a person with the unsettling but subtle leftover gestures of a penguin, a mongoose and a crab who takes the note from the secretary, make an unhappy face and walks into the office.

View

I'm sorry, but we no longer support this web browser. Please upgrade your browser or install Chrome or Firefox to enjoy the full functionality of this site.